יום ראשון, 4 במרץ 2012

במזל דוב

אח, כמה דוב שבאת הביתה

 שִגרה מעניקה תחושת ביטחון - מה שהופך שינויים למדאיגים עד מפחידים. אבל יש שינויים שהם לטובה

את הסיפור 'במזל דוב' מספר ילד ששמו לא נמסר, אולי כי הסיפור שלו לא ייחודי לאיזה ג'ק שצמח לו אפון גבוה בגינה או סינדרלה אחת שבמקום לקחת מונית לנשף, נסעה בכרכרה עשויה מדלעת. איכות הסביבה וזה. הסיפור של גיבורנו הוא סיפורו של כל ילד שנולד לו אח קטן – בעיקר של הבכור, אבל זה כנראה גם סיפורם של ילדי הסנדוויץ' שצריכים לקבל אל תוך חייהם אח (על ג'ק והאפון, על סינדרלה ועל דמויות נוספות מספרות הילדים - בהזדמנות אחרת). 
"החיים שלי היו ממש בסדר", מספר לנו הילד, ומפרט: "היו לי אמא, אבא והמון קוביות רק שלי". לא רק הקוביות הן "רק שלו" – הבלעדיות היא גם על אמא ואבא. והנה זה בא: "ואז יום אחד אמא ואבא הביאו הביתה הפתעה. אני לא אוהב הפתעות. הפתעות הן אף פעם לא כאלה טובות". ההצהרות נבנות כבר כאן, וטוב שכך – זה יאפשר את ניפוצן בהמשך.
שגרה זה רע?
גיבורנו רגיל לשגרה מסוימת, ולא רק הוא: ההרגל – גם אם אינו טוב לנו או פחות טוב מכפי שיכול להיות – מייצר אצל ילדים, וגם אצל מבוגרים, תחושת ביטחון. אצל ילדים זה בדרך כלל טוב: הם למשל יודעים היכן מונח כל דבר בגן, היכן נמצאת פינת התחפושות והיכן פינת האוכל, הם מכירים את הדרך הקבועה מהבית אל הגן ובחזרה – וכל אלה מספקים להם תחושת שייכות למקום ושליטה במידע שמארגן את עולמם ומסדר אותו במגירות.
אצל מבוגרים, לפעמים זו תחושה מזויפת. כשאדם מתרגל לתנאי חיים מסוימים, לפעולות כלשהן או למחשבה של "כך הדברים צריכים להיות", "אין ברירה" או "זה הטוב ביותר שאני יכול לקבל" מבלי שהוא בוחן אם זו האמת, הוא בעצם מקפיא את עצמו. בדברים האלו אין כל המלצה לעשות שינויים תמידיים בחיינו, אלא רק לבחון: האם באמת אני מאושר? האם אני ממצה את יכולותיי? האם כך הדברים צריכים להיות? רמז לתשובה אנחנו מקבלים כבר בילדות: יש שינויים (או "הפתעות" כלשון הילדים), שאינם בהכרח שליליים.
אז אמרנו שגיבור הסיפור 'במזל דוב' מצהיר ש"הפתעות הן אף פעם לא כאלה טובות" - זו הנחה בסיסית שמאחוריה עומד פחד, אבל האם היא מדויקת?
אמא ואבא הביאו הביתה דוב. לא ילד ששמו דוב, אלא דוב ממש. בררר... "הם אמרו שהם תמיד רצו דוב. הם אמרו שאנחנו משפחה מושלמת. אני חשבתי שגם בלי הדוב היינו משפחה מושלמת". הדוב, שזוכה לשם גרי, מצטרף למשפחה למרות שהילד לא רצה בו ולמרות שההורים היו צריכים, לדעתו של הילד-המספר, לשאול אותו קודם אם הוא מעוניין.
הדוב גרי מצטרף לחדר של הילד, ההורים מרשים לו – אויה – לשחק במשחקים של הילד, ונוסף לכל מקדישים לדוב זמן – אמא יוצאת איתו לטיול, אבא בונה לו מיטה חדשה – זמן יקר שבעבר הוקדש אך ורק לבן היחיד. כשהוא מתלונן, אומרים לו "תתרגל".
דוב, בואו נעצור רגע: הדוב כמובן אינו דוב כי אם ילד חדש במשפחה, אח קטן, והסופר בחר, בחוכמתו, בדמות מרוחקת בכוונה: ילד שמקבל לתוך חייו אח חדש ושיקרא/ישמע את הסיפור לא יגלה התנגדות מיידית. הרי לא על אח חדש מדברים כאן, אלא על דוב, דוב של ממש. התחפושת הזאת אינה רק ממוססת התנגדות אוטומטית לסיפור, אלא גם מוסיפה ממד הומוריסטי ומפתיע וכמובן פונה אל הדמיון הילדי העשיר. דמיין  לעצמך, חושב  הילד, דוב מצטרף למשפחה...
תנועת שינוי
הנחירות של גרי הדוב מפריעות לילד לישון – את הילד הקורא/המאזין זה יצחיק, על ההורה זה יקל להעביר את המסר שבכי התינוק אולי מפריע לילד, אבל לא חייב לעורר בקרבו כעס. עובדה, הרגע צחקת. אל הנחירות הקולניות של הדוב מצטרפות שלל הפרעות אחרות, חלקן דוביות וחלקן ילדִיות: גרי שוכח לסגור את הלורדים של הילד ושובר לו את הנדנדה כשהוא מתיישב עליה, עד שלילד נמאס. ואז, בתוך הייאוש הזה, כשאמא ואבא בכלל לא שמים לב למצוקה של הילד – או כך לפחות הוא חושב – פתאום מופיע הדוב שמבחין בעצב שלו ומגיש לו, בהיסוס ובעדינות, קוביית משחק.
כך, כשלאף אחד כנראה לא אכפת, מגלה הילד שאח, כלומר דוב, זה דווקא טוב. הוא אפילו יכול לספק את ההקשבה וה'יחד' כשההורים אינם בסביבה.
גרי הדוב משחק נהדר בקוביות ומלמד את הילד לבנות. הילד מלמד את גרי לסגור את הלורדים. יחד, הם מציירים זה את זה. ואז, כשיש עם מי לצחצח שיניים ועם מי לשחק לפני השינה, מגיע הילד למסקנה הנכונה: "אולי לא כל ההפתעות הן כאלה גרועות. לפעמים הפתעות מפתיעות לטובה".             
הספר אינו מסתיים בהצהרה פומפוזית שהפתעות הן טובות. יש שינויים - אנחנו יודעים (וגם ילדים יודעים) - שממש אינם לטובה. לכן, במקום אמירה מנופחת שיש לקדם (כל) הפתעה בשמחה, יש כאן אמירה פשרנית ונכונה יותר: יש הפתעות שהן טובות. לא לפחד משינויים.
גם המבוגרים מקבלים כאן מסר נכון: כל שינוי צריך להיבחן לגופו. אנחנו צריכים לנתק את המנגנון האוטומטי של "בלתי מוכר = לא טוב".
באנגלית נקרא הספר 'Bear with Me' – הֱיֵה סבלני (וסובלני) כלפיי. השם המצוין והשנון הזה עושה שימוש בעל משמעות  כפולה במילה Bear – גם דוב וגם הצירוף המבקש אורך רוח. צריך לשבח את המתרגמים לעברית, שהם סמיט ואמנון כץ, על שגם הם בחרו שם שנון והתאימו אותו לנוסח העברי: 'במזל דוב' רומז גם לדוב כפשוטו, ואומר 'מזלו (או גורלו) של הילד הזה הוא לקבל אל תוך חייו דוב', וגם לצירוף "במזל טוב" – שאנחנו אומרים בשמחות כמו הצטרפות ילד למשפחה.
איך אריק אינשטיין שר? כמה דוב שבאת הביתה... אח, כמה שדוב אתה כאן...

'במזל דוב', מקס קורנל, מאנגלית: שהם סמיט ואמנון כץ, עמ' לא ממוספרים, הוצאת כנרת, 2012

פרסום ראשון כאן,  ספרות ילדים למבוגרים – הבלוג של חגית ריטרמן, 4.3.2012

3 תגובות:

  1. ספר מקסים ומאוד מומלץ. הקטנה שלי מאוד אוהבת וזה עוזר לה עכשיו כשיש עוד אח בבית. האיורים מקסימים ומתוקים ובאמת הסוף לא סוף דיסני, אבל לקוח מהעולם האמיתי. אהבתי את הקונספט של הבלוג שלך. לא רק שחשבו שנשים לב מה אנו מקריאים לילדינו, אבל גם כולנו יכולים ללמוד מספרים לילדים דברים על העולם ועל עצמנו. תודה לך.

    השבמחק