במזל דוב

אח, כמה דוב שבאת הביתה

 שִגרה מעניקה תחושת ביטחון - מה שהופך שינויים למדאיגים עד מפחידים. אבל יש שינויים שהם לטובה

את הסיפור 'במזל דוב' מספר ילד ששמו לא נמסר, אולי כי הסיפור שלו לא ייחודי לאיזה ג'ק שצמח לו אפון גבוה בגינה או סינדרלה אחת שבמקום לקחת מונית לנשף, נסעה בכרכרה עשויה מדלעת. איכות הסביבה וזה. הסיפור של גיבורנו הוא סיפורו של כל ילד שנולד לו אח קטן – בעיקר של הבכור, אבל זה כנראה גם סיפורם של ילדי הסנדוויץ' שצריכים לקבל אל תוך חייהם אח (על ג'ק והאפון, על סינדרלה ועל דמויות נוספות מספרות הילדים - בהזדמנות אחרת). 

"החיים שלי היו ממש בסדר", מספר לנו הילד, ומפרט: "היו לי אמא, אבא והמון קוביות רק שלי". לא רק הקוביות הן "רק שלו" – הבלעדיות היא גם על אמא ואבא. והנה זה בא: "ואז יום אחד אמא ואבא הביאו הביתה הפתעה. אני לא אוהב הפתעות. הפתעות הן אף פעם לא כאלה טובות". ההצהרות נבנות כבר כאן, וטוב שכך – זה יאפשר את ניפוצן בהמשך.
שגרה זה רע?
גיבורנו רגיל לשגרה מסוימת, ולא רק הוא: ההרגל – גם אם אינו טוב לנו או פחות טוב מכפי שיכול להיות – מייצר אצל ילדים, וגם אצל מבוגרים, תחושת ביטחון. אצל ילדים זה בדרך כלל טוב: הם למשל יודעים היכן מונח כל דבר בגן, היכן נמצאת פינת התחפושות והיכן פינת האוכל, הם מכירים את הדרך הקבועה מהבית אל הגן ובחזרה – וכל אלה מספקים להם תחושת שייכות למקום ושליטה במידע שמארגן את עולמם ומסדר אותו במגירות.
אצל מבוגרים, לפעמים זו תחושה מזויפת. כשאדם מתרגל לתנאי חיים מסוימים, לפעולות כלשהן או למחשבה של "כך הדברים צריכים להיות", "אין ברירה" או "זה הטוב ביותר שאני יכול לקבל" מבלי שהוא בוחן אם זו האמת, הוא בעצם מקפיא את עצמו. בדברים האלו אין כל המלצה לעשות שינויים תמידיים בחיינו, אלא רק לבחון: האם באמת אני מאושר? האם אני ממצה את יכולותיי? האם כך הדברים צריכים להיות? רמז לתשובה אנחנו מקבלים כבר בילדות: יש שינויים (או "הפתעות" כלשון הילדים), שאינם בהכרח שליליים.
אז אמרנו שגיבור הסיפור 'במזל דוב' מצהיר ש"הפתעות הן אף פעם לא כאלה טובות" - זו הנחה בסיסית שמאחוריה עומד פחד, אבל האם היא מדויקת?
אמא ואבא הביאו הביתה דוב. לא ילד ששמו דוב, אלא דוב ממש. בררר... "הם אמרו שהם תמיד רצו דוב. הם אמרו שאנחנו משפחה מושלמת. אני חשבתי שגם בלי הדוב היינו משפחה מושלמת". הדוב, שזוכה לשם גרי, מצטרף למשפחה למרות שהילד לא רצה בו ולמרות שההורים היו צריכים, לדעתו של הילד-המספר, לשאול אותו קודם אם הוא מעוניין.
הדוב גרי מצטרף לחדר של הילד, ההורים מרשים לו – אויה – לשחק במשחקים של הילד, ונוסף לכל מקדישים לדוב זמן – אמא יוצאת איתו לטיול, אבא בונה לו מיטה חדשה – זמן יקר שבעבר הוקדש אך ורק לבן היחיד. כשהוא מתלונן, אומרים לו "תתרגל".
דוב, בואו נעצור רגע: הדוב כמובן אינו דוב כי אם ילד חדש במשפחה, אח קטן, והסופר בחר, בחוכמתו, בדמות מרוחקת בכוונה: ילד שמקבל לתוך חייו אח חדש ושיקרא/ישמע את הסיפור לא יגלה התנגדות מיידית. הרי לא על אח חדש מדברים כאן, אלא על דוב, דוב של ממש. התחפושת הזאת אינה רק ממוססת התנגדות אוטומטית לסיפור, אלא גם מוסיפה ממד הומוריסטי ומפתיע וכמובן פונה אל הדמיון הילדי העשיר. דמיין  לעצמך, חושב  הילד, דוב מצטרף למשפחה...

תנועת שינוי
הנחירות של גרי הדוב מפריעות לילד לישון – את הילד הקורא/המאזין זה יצחיק, על ההורה זה יקל להעביר את המסר שבכי התינוק אולי מפריע לילד, אבל לא חייב לעורר בקרבו כעס. עובדה, הרגע צחקת. אל הנחירות הקולניות של הדוב מצטרפות שלל הפרעות אחרות, חלקן דוביות וחלקן ילדִיות: גרי שוכח לסגור את הלורדים של הילד ושובר לו את הנדנדה כשהוא מתיישב עליה, עד שלילד נמאס. ואז, בתוך הייאוש הזה, כשאמא ואבא בכלל לא שמים לב למצוקה של הילד – או כך לפחות הוא חושב – פתאום מופיע הדוב שמבחין בעצב שלו ומגיש לו, בהיסוס ובעדינות, קוביית משחק.

כך, כשלאף אחד כנראה לא אכפת, מגלה הילד שאח, כלומר דוב, זה דווקא טוב. הוא אפילו יכול לספק את ההקשבה וה'יחד' כשההורים אינם בסביבה.
גרי הדוב משחק נהדר בקוביות ומלמד את הילד לבנות. הילד מלמד את גרי לסגור את הלורדים. יחד, הם מציירים זה את זה. ואז, כשיש עם מי לצחצח שיניים ועם מי לשחק לפני השינה, מגיע הילד למסקנה הנכונה: "אולי לא כל ההפתעות הן כאלה גרועות. לפעמים הפתעות מפתיעות לטובה".             
הספר אינו מסתיים בהצהרה פומפוזית שהפתעות הן טובות. יש שינויים - אנחנו יודעים (וגם ילדים יודעים) - שממש אינם לטובה. לכן, במקום אמירה מנופחת שיש לקדם (כל) הפתעה בשמחה, יש כאן אמירה פשרנית ונכונה יותר: יש הפתעות שהן טובות. לא לפחד משינויים.
גם המבוגרים מקבלים כאן מסר נכון: כל שינוי צריך להיבחן לגופו. אנחנו צריכים לנתק את המנגנון האוטומטי של "בלתי מוכר = לא טוב".
באנגלית נקרא הספר 'Bear with Me' – הֱיֵה סבלני (וסובלני) כלפיי. השם המצוין והשנון הזה עושה שימוש בעל משמעות  כפולה במילה Bear – גם דוב וגם הצירוף המבקש אורך רוח. צריך לשבח את המתרגמים לעברית, שהם סמיט ואמנון כץ, על שגם הם בחרו שם שנון והתאימו אותו לנוסח העברי: 'במזל דוב' רומז גם לדוב כפשוטו, ואומר 'מזלו (או גורלו) של הילד הזה הוא לקבל אל תוך חייו דוב', וגם לצירוף "במזל טוב" – שאנחנו אומרים בשמחות כמו הצטרפות ילד למשפחה.
איך אריק אינשטיין שר? כמה דוב שבאת הביתה... אח, כמה שדוב אתה כאן...

'במזל דוב', מקס קורנל, מאנגלית: שהם סמיט ואמנון כץ, עמ' לא ממוספרים, הוצאת כנרת, 2012

פרסום ראשון כאן,  ספרות ילדים למבוגרים – הבלוג של חגית ריטרמן, 4.3.2012

בן-ציון והסביבון הראשון, הסופגנייה המתוקה, הלביבה שהתגלגלה, סביבון הפלאים

חג ספרי הילדים

בחג החנוכה יש הנחות על ספרים לילדים. השנה, מזל טוב, אפשר סוף-סוף להשיג גם ספרות ילדים שקשורה לחנוכה

השתרש מנהג בישראל: בימי החנוכה יש הנחות על מחירי ספרי ילדים. יפה, מעין דמי חנוכה. בעצם, בכל החגים סבים והורים מחפשים מתנות או תעסוקה שיהיה להן קשר כלשהו לחג. מי שרוצה לבחור בספר מוצא שיש מגוון גדול, אבל אין הרבה ספרים לילדים שעוסקים בחגי ישראל דווקא.

כך יוצא שמדי חג חנוכה, עם תחילת פסטיבל ההנחות, שוב חסרה המהדורה המי-יודע-כמה של 'זה היה בחנוכה' מאת נתן אלתרמן – ובצדק (הביטו למטה, אל פינת 'ספרים שכדאי לאבּק'). השנה אפשר להשיג ספרים נוספים שמתאימים לחג – הנה כמה הצעות.

'בן-ציון והסביבון הראשון' הוא ספרה של דבורה עומר (איורים: פפי מרזל, הוצאת דני ספרים, 2011). זה סיפור בתוך סיפור, כמו מעגל בתוך מעגל. המרכזי יותר מתאר את האופן בו הומצאה המילה העברית סביבון על ידי בנו של השותף הבכיר לנס תחייתה של השפה העברית, אליעזר בן-יהודה.


בספר 'הסופגנייה המתוקה' מאת שלמה אבס (איורים: דני קרמן, הוצאת עגור, 1998) סבתא מכינה לסבא סופגנייה (מה יהיה עם הגברים בספרים לילדים, מתי הם ילמדו לבשל/לאפות/לטגן משהו?). לפתע, הסופגנייה קופצת ובורחת לה. היא מתגלגלת החוצה ופוגשת ארנבת. זו מבקשת לאכול אותה, אבל הסופגנייה נושאת מונולוג קצר, ובורחת. ואז היא פוגשת זאב. גם הוא רוצה, וגם לו היא נואמת ובורחת. אחריו הדוב. ואחריו השועל. אלא שהשועל מצליח להערים עליה – הוא מבקש שתתקרב אליו יותר ותחזור על נאום ה"ברחתי לכולם, אברח גם לך", ואז בולע אותה.

הסופגנייה, מתברר, היא אחותה הגדולה של 'הלביבה שהתגלגלה' מאת תלמה אליגון-רוז (איורים: גלעד סליקטר, הוצאת כנרת, 2011). לביבת חנוכה קופצת לפתע מהמחבת של אמא (שוב "היא" במטבח?) ומתגלגלת החוצה. אמא רודפת אחריה, אבא רודף אחריה, הילד רודף אחריה וגם חיות הבית מצטרפות למרדף – הכלב, החתול – אבל הלביבה מתגלגלת וצוחקת על כולם. לבסוף, הזאב שאורב לה זוכה בה. הוא מחכה בפינה "עד היום", כך מסופר לנו, בתקווה שתגיע עוד אחת שתהפוך לקורבן שלו. לביבות, ראו הוזהרתן. ואגב, אם כבר יש לנו לביבה שצוחקת וחומקת מכולם, למה לא 'הלביבה השובבה'? כשהקוראים-המאזינים הם ילדים, לחרוּז יש ערך רב.

אם נזכרתם ב'אליעזר והגזר' של לוין קיפניס או בפיוט 'חד גדיא', אתם לא לבד. זוהי שרשרת שכל פעם נוספת לה חוליה. ואם כבר אנחנו שמים לב לעלילות הבנויות כשרשרת, אפשר להזכיר כאן את 'תירס חם' מאת מרים רוֹת (איורים: אורה איל, ספריית פועלים, 1978). חזרה על פרטי עלילה תוך שינוי קל מעניקה לילדים תחושת ביטחון: כל פעם מצטרף לשרשרת פרט אחר – השרשרת מתארכת, אבל נשארת בתבנית קבועה ומוּכּרת. 

 ספר ישן שזכה עתה להתחדשות הוא 'סביבון הפלאים' מאת בנימין טנא (איורים: שמואל כץ, הוצאת מ' מזרחי, 2011). הספר עבר עיבוד, אבל נשאר בו אותו טעם של פעם. הילד ירון, שאוסף סביבונים, הולך לשחק עם הילדה טלי. בדרך אליה, הוא ממהר לחצות כביש, נבהל ממכונית שצופרת להזהירו, והסביבונים מתפזרים ואובדים.
אבל אז קורה לו נס – מתתיהו הכוהן, חשמונאי ממודיעין כפי שהוא מזדהה, מגיע לפתע משומקום, מעניק לו סביבון פלאים, ונעלם. מכאן כל מה שקורה הוא טוב – ניסים לחקלאות הארצישראלית, ניסים לחולים ושמחה גדולה. כדאי להשיג עותק – 'סביבון הפלאים' הוא ספר נפלא.

'בן-ציון והסביבון הראשון', דבורה עומר, איורים: פפי מרזל, הוצאת  דני ספרים, 2011
'הסופגנייה המתוקה', שלמה אבס, איורים: דני קרמן, הוצאת עגור, 1998  
'הלביבה שהתגלגלה', תלמה אליגון-רוז, איורים: גלעד סליקטר, הוצאת כנרת, 2011 
'סביבון הפלאים', בנימין טנא, איורים: שמואל כ"ץ, הוצאת מ. מזרחי, 2011

,
* הופיע בטור שלי: ספרות ילדים / חגית ריטרמן. מדור 'עושים רוח' שבתוך מוסף 'דיוקן', עיתון 'מקור ראשון' (גיליון 750), 23 בדצמבר 2011.

 

זה היה בחנוכה

 זה היה (ויהיה) כל חנוכה

'זה היה בחנוכה' הוא שיר סיפורי שכל מה שצריך כדי לשמוע דקלום שלו בעל-פה הוא להגיד למי שהיה פעם ילד: "זה היה בחנוכה..." – מכאן הוא כבר ימשיך: "...הילדים שכבו לישון,/ הכיתה הייתה ריקה,/ רק הבהב עוד נר ראשון...". יש בו הכול – כל מה שצריך להיות בספרות חג עברית לילדים. מתח ודרמטיות, דמיון עשיר, משחק, סיפורו של החג והומור אלתרמני כביר.
הִפכו אותו למחזה – חלקו את התפקידים בין הילדים, וציידו אותם בתחפושות מכלי הבית או מקרטונים מצוירים; הם לא ישכחו לעולם.

למרות שנכתב לפני עשרות שנים, רק בתחילת שנות האלפיים פורסם גם בספר נפרד עם איורים חדשים ונהדרים. יומיים-שלושה אחרי תחילת החנוכה, אין אף עותק להשגה – וזה בניגוד לנס החג שלפיו דברים טובים עשויים להספיק לשמונה ימים.

'זה היה בחנוכה [או] נס גדול היה פה', נתן אלתרמן, איורים: דני קרמן, הוצאת הקיבוץ המאוחד,  30 עמ'

*הופיע בפינה 'ספרים שכדאי לאבּק', מדור 'עושים רוח', מוסף 'דיוקן' של העיתון 'מקור ראשון' (גיליון 750), 23 בדצמבר 2011.

הדוכסית גחמה

הידד לפשטות

כשאנחנו מנסים להיות מי שאיננוּ באמת – אנחנו נכשלים. שאלו את השחורדינית שרוצה להיות בלונדינית או את הרוזן רגיל והדוכסית גחמה  

'הדוכסית גחמה – מעשייה מופלאה בהחלט' הוא שם של ספר שרומז דבר או שניים על תוכנו, אבל לא הרמז שאליו התכוונו הסופרת והמו"ל האמריקני שלו.

יש משהו בעייתי בזה שספר ממליץ על עצמו – שהרי התואר "מעשייה מופלאה בהחלט" אינו המלצה על גב הספר או אפילו בחזיתו מפי אדם כלשהו, אלא חלק מהכותרת, משמו של הספר.

הדוכסית גחמה "מפורסמת בנשפיה המפוארים, מלבושיה המשובחים, שיחותיה הייחודיות, חיות המחמד שלה וידידיה המוזרים ביותר". והנה מפציע ה"שִידֶך": הרוזן רגיל. "הוא טייל עם כלב רגיל, דיבר על דברים רגילים כמו הכבישים הסדוקים בממלכה, הציפורים שבאחוזה והגשם". נשמע בחור טוב. ומה שגם טוב, זה שהוא אוהב אותה ואת שמחת החיים שלה.

הרוזן רגיל מתאמץ להרשים את הדוכסית גחמה במגוון דרכים שאולי מתאימות למי שהיא, אבל לא למי שהוא: מביא למסיבה שלה ג'ירפה – אבל זו אוכלת את כובעי הגברות, כותב לכבודה שיר גרוע ומדקלם אותו – והאורחים מצחקקים, מתגנדר בגלימה מוטרפת – וזו אינה הולמת אותו. הדוכסית אינה מתפעלת. ואין פלא: כשאנחנו מנסים להיות מי שאיננוּ באמת – אנחנו נכשלים. שאלו את המשורר שרוצה להיות קשה-לב אבל הוא רגיש או את השחורדינית שרוצה להיות בלונדינית אבל היא שחרחורת. מוּדעוּת עצמית, מה שנקרא.

וכאן מגיעה התפנית: ערב אחד הטבח חולה, ואין מי שיכין לאורחים הקבועים סעודת גורמה. האורחים, כנראה צופים קבועים ב'מאסטר שף' ובשאר 999 תוכניות הבישול בטלוויזיה, פוצחים במלאכת הבישול, והכול, כמובן חייב להיות מיוחדג'. פטריות כמהין, ביצי שְׂלָו וכדומה. רק הרוזן רגיל, שמודע ליכולותיו הקולינריות המוגבלות, מכין את הארוחה היחידה שהוא באמת יודע להכין: טוסט עם גבנ"צ וכוס חלב.

הדוכסית גחמה מזלזלת ב"רגילוּת" הזאת שלו, אבל לפתע ארוחתו נראית מזמינה. הרוזן רגיל, כרגיל, מוכן לתת לה הכול, גם ביס. הדוכסית נהנית, וכרגיל בַּספר הזה – בהגזמה. "זה היה טעים! זה היה מענג! זה היה אלוהי!". גחמה מאושרת לאללה וקופצת כאוהדת כדורגל ביציע. לילדים זה בטח ייראה מוזר שרק עכשיו הגברת מגלה שטוסט זה אוכל וביצי שׂלו זה דאווין, אבל מי אמר שהספר מיועד לילדים. אה, הוא כן מיועד?

גחמה ורגיל משוחחים. מתברר שגם בחיים שלה יש דברים רגילים. וכזכור, גם לו הייתה איזו גחמה – להיות כמותה. אחרי ההיכרות הזאת, הדרך סלולה ל-"and they lived happily ever after".       

הספר אומר הידד לפשטות. המסר המרכזי הוא, כאמור, שעלינו להיות מי שאנחנו באמת, ללא גחמות מיותרות.

אולי אפשר היה להמליץ עליו לנערות שעושות דיאטות כאסח כדי להיות רזות ולפעמים פוגעות בבריאותן, אלא שיש כאן לפחות שני מסרים מרעילים: הראשון הוא המותניים הצרות של הדוכסית, שעוביין קרוב מאוד לעובי זרוֹעהּ. הביטו באיור.
השני הוא העובדה ששוב האישה היא 'גחמה' והאיש הוא 'רגיל'. היא הנזקקת לישועה והוא זה שמושיע. נכון שמדי פעם גם הוא מאבד את עצמו, בגחמתו להרשים אותה, אבל רגיל חוזר להיות מי שהוא בלי עזרתה של גחמה. הנה שוב דגם האישה שרק גבר יכול "להציל אותה מעצמה". למה לא ההפך או באופן הדדי?

חוץ מבעיית המותניים, האיורים בספר יפהפיים. המאייר, בעלה של הסופרת ואמן ידוע, עשה עבודה נהדרת. אם הייתה איזו גחמה בכתיבת התוכן, אז טוב שהאיור נעשה כ...רגיל.

'הדוכסית גחמה – מעשייה מופלאה בהחלט', כתבה: רנדל דה סב, איורים: פיטר דה סב, מאנגלית: מאירה פירון, הוצאת ידיעות ספרים וטל-מאי  

*הופיע בטור שלי: ספרות ילדים / חגית ריטרמן. מדור 'עושים רוח' שבתוך מוסף 'דיוקן', עיתון 'מקור ראשון' (גיליון 749), 16 בדצמבר 2011.

בארץ סין, עוג מלך הבשן, מנפלאות גן החיות

כל שיר – ספר 

יצירות ספרותיות שבעבר כונסו בספרים עבים זוכות לאיורים צבעוניים ומודפסות מחדש, כל אחת בנפרד. מי מרוויח? הילדים. אה, וגם המו"לים

בשנים האחרונות קיימת מגמה להדפיס מחדש ספרות ילדים טובה ונשכחת, כזו שכל חטאה הוא שנכתבה לפני כמה עשורים. ילדי שנות האלפיים הרוויחו אמנם גישה טבעית ונטולת חשש אל המחשב, ה-I-Phone ושאר פלאי הטכנולוגיה, אבל החמיצו את הגישה הטבעית לכמה מיצירות הספרות שהיו נחלת ילדי האלף הקודם אך 'נארזו' בפשטות רבה, יחסית להרגלי האלפיים.

ההוצאות לאור, מצדן, הבינו שלא ייתכן שהנכסים השמורים בידיהן יעלו אבק על המדפים, ושאסור להירתע מיצרני קסמים כמו צמד החמד מסך ומקלדת, שהרי אין תחליף לספר טוב. הן גם השכילו להתחשב בתקופה בה אנו חיים, וכמובן בצורך של כיסיהן לתפוֹח, ולכן מתפרסמות כיום יצירות של גדולי הסופרים הישראלים לילדים – כאלו שכבר פורסמו, אלא שהפעם הן מאוירות בצבעוניות רבה ומופיעות כספרים קצרים להפליא. אם בעבר היצירות הללו כונסו בקבצים, הרי שכיום הן מופיעות, אוי לארנק אך הידד לשמחת הילדים, בספרים דקים. כל יצירה לחוד.

אם תשאלו מהספרייה או תרכשו בחנות את ספר השירים לילדים 'מה עושות האיילות' מאת לאה גולדברג, שעדיין מודפס בפורמט הישן, תוכלו לספק לילדיכם מנה גדושה של ספרות איכותית. אבל כמה מהשירים שבו הכריזו על עצמאות, הצטוותו (מלשון צוות) לאיורים צבעוניים, והם מופיעים לחוד – כל שיר הוא ספר. 

כך למשל 'בארץ סין', הכלול ב'מה עושות האיילות'. לכבוד שנת המאה להולדת הלֵאָה, הוצאת ספריית פועלים הדפיסה אותו כספר נפרד המאויר בידי גלית לָוִין (אם כי ב-1986 השיר כבר הופיע כספר שאוּיר בידי אבנר כץ). גם השירים 'מדוע הילד צחק בחלום' ו'פזמון ליקינטון' זכו לעצמאות כזו לאחרונה.


בארץ סין. איורים: אבנר כץ

  

בארץ סין. איורים: גלית לוין



'עוג מלך הבשן' הוא סיפור מחורז של נתן אלתרמן, שראה אור בעבר בקובץ 'נתן אלתרמן לילדים', ולוּוה באיוריה של צילה בינדר. אלתרמן העניק פרשנות ספרותית לדמותו של עוג מלך הבשן, שמתואר במקורות כענק אימתני, והפך אותו לג'נטלמן ביישן שממדי גופו אמנם הופכים אותו לשונה, אבל לא לבודד – החברה בה הוא חי מקבלת אותו, בזכות אופיו, באהבה.

אלתרמן, בחוכמתו, תיאר את קורותיו של עוג מתוך חיבה כלפי דמות הילד שבּדה והערכה של כל הטוב שבה. הורה שיש לו ילד שחיצוניותו מעיקה עליו ודאי ישמח להגיש לו ספר שבו החריגוּת הפיזית היא עדות לאישיות ייחודית: כאן הגודל החיצוני משקף גדוּלה פנימית.  
המאייר אביאל בסיל הוסיף פרשנות משלו, וצייר את עוג מיודענו כמלך אפריקני.

ספר נוסף שאייר בסיל ושיצא לאור לאחרונה הוא 'מנפלאות גן החיות' – מבחר שירים לילדים שכתבה לאה גולדברג, שפורסמו לראשונה בעיתון 'דבר לילדים' ומאוחר יותר כונסו בספרה 'הביבר העליז'. ב
רוב השירים, גולדברג מתארת בחיוך מאפיינים פיזיים של חיות: התן מיילל? תכף יקבל זריקה נגד בכיינות. לפילה יש חדק גדול? קחו מטרייה כשהיא מתעטשת. הנחש ארוך? הוא יימתח בין שני עצים ויזמין את הקוף להליכה על חבל.

כהרגלם של לאה גולדברג ונתן אלתרמן, שני משוררים מופלאים שכתבו גם לילדים ונמנו עם הגדולים שבסופרינו, השירים והסיפורים שלהם לילדים נכתבו מתוך ראייה מקורית, בחריזה מעולה ובהומור נהדר. עכשיו יש להם גם מלבושים חדשים. 

'בארץ סין', לאה גולדברג, איורים: גלית לָוִין, ספריית פועלים, 31 עמ'

'עוג מלך הבשן', נתן אלתרמן, איורים: אביאל בסיל, הוצאת הקיבוץ המאוחד

'מנפלאות גן החיות', לאה גולדברג, איורים: אביאל בסיל, ספריית פועלים וכנרת

*הופיע בטור שלי: ספרות ילדים / חגית ריטרמן. מדור 'עושים רוח' שבתוך מוסף 'דיוקן', עיתון 'מקור ראשון' (גיליון 748), 9 בדצמבר 2011.

רותי מגלה את האמת

לשֶקר אין זנב

רכושנות, שקר וחרַטה אצל ילדים: איך מחזירים שועלה-ילדה אל דרך המוטב? הורים ומורים, זה בשבילכם

ספר שכותרתו 'רותי מגלה את האמת' נשמע כמו ספר על תגלית כלשהי, מציאה שהוסתרה מרותי. האם רותי היא עיתונאית חוקרת שחשפה פרשייה עלומה? גברת שנודע לה שהירקן הכניס אבנים לשק הבצלצלים ששקל למענה? חוזרת בתשובה שמצאה את דרך האמת? לא, רותי היא גיבורת ספר שתרגום כותרתו אינו מוצלח במיוחד, ולכן מטעה. שם הספר בשפת המקור הוא 'Ruthie and the (Not So) Teeny Tiny Lie' . משהו כמו 'רותי והשקר ה(לא כל כך) קטנטן'. יש הבדל? יש.  

רותי, שועלה-ילדה הלומדת בבית ספר לגורי חיות, אוהבת למצוא אוצרות קטנטנים, ולכן אוספת צדפים, פרחים קטנטנים וצעצועים מיניאטוריים. זכותה. יום אחד, בהפסקה שבין השיעורים, היא מוצאת על הדשא קופסה קטנה. מה יש לנו כאן? הופה, מצלמה! לא אמיתית, אבל העיקר – משמיעה "קליק". רותי פוצחת בקריירת צלמת חצר שנמשכת פחות מזמן ההפסקה, ואז מופיע הדובון אדם (מה נסגר עם שמות הדמויות?), ובלחיים סמוקות אומר "הֵי, זאת המצלמה שלי!".

רותי המבוהלת, שכבר הספיקה להתאהב במציאה הכי טובה שלה, טוענת בתוקף שהשלל שייך לה. המורה דינה, דובה על פי ייחוסה המשפחתי, מבקשת לברר על מה המהומה. אדם הדובון טוען שקיבל את המצלמה ליום ההולדת שלו. אבל רותי, שועלה ערמומית שכמותה, צועקת שהיא זו שקיבלה אותה ליום ההולדת. אל תהיו במתח. כאן המספרת מגלה את האמת: שקר. אגב, דפדוף לאחור מגלה שדובי-אדם, היושב במיניבוס הסעת הגורים לבית הספר, אכן אוחז במצלמה קטנה. 

המורה דינה שומרת את המצלמה במגירתה עד ליום המחרת. רותי, שאמנם שיקרה אבל המצפון שלה עוד חי, מרגישה מבולבלת כל אותו יום. גם בבית, בית השועלים, היא אינה מפגינה שמחת חיים. מסתבר שלשקר אין רגליים או זנב. לפני השינה, רותי בוכה. אבא ואמא שואלים מה קרה, ורותי מספרת את האמת. אבא אומר לה שעשתה טעות, אבל למחרת תוכל לתקן אותה.

בבוקר, רותי מתוחה. לכו תדעו כיצד יגיבו אדם ודינה. אבל דינה מעריכה את האומץ שלה, ואינה מענישה אותה. רותי מבקשת סליחה מאדם מבלי לחכות ליום הכיפורים, ואדם סולח. חייה חוזרים למסלולם, והיא אפילו לא מרגישה בחסרון המצלמה. סוף הדרמה, אפשר להירגע.

הסיפור, שעוסק בשקר וברכושנות, מלמד את הילדים שיש דרך חזרה. שיקרת? מוטב שתספר את האמת, במקום שתשקע עמוק יותר בשקר. היית רכושני והחזקת בכוח במשהו שאינו שלך? החזר אותו לבעליו, שחרר, ואז תרגיש משוחרר בעצמך.

הספר ממחיש לילדים כמה טוב לחיות עם האמת וכמה השקר מייסר את האוחז בו. ומה שחשוב במיוחד בגילים צעירים – מלמד אותם שיש להם "גב", שהם יכולים לסמוך על הוריהם ומוריהם. שתי הסמכויות הללו, שהן המבוגרים המרכזיים ביותר בחיי הילדים, מוצגות ככאלו שיבינו ללב הטועה וגם התועה בנפתולי היום-יום. ולא רק יבינו, אלא יכוונו אל הפתרון הטוב ביותר, במקום להעניש. 

לפעמים, הענישה מייצרת כעס על גבי כעס: לא רק שהילד כועס על עצמו שעשה מעשה לא יפה, עכשיו גם בֵּיתו-מבצרו כועס עליו. תגידו: "אבל צריך להעניש את החוטא". נכון, אלא שכשמדובר בילדים, וכשהנזק שנגרם עודנו הפיך, קודם צריך לתת להם הזדמנות לחזור בהם, וללמד אותם מהי דרך הישר.  

'רותי מגלה את האמת', כתבה ואיירה: לורה רנקין, מאנגלית: אירית ארב, הוצאת כנרת, עמ' לא ממוספרים

*הופיע בטור שלי: ספרות ילדים / חגית ריטרמן. מדור 'עושים רוח' שבתוך מוסף 'דיוקן', עיתון 'מקור ראשון' (גיליון 747), 2 בדצמבר 2011.

המסע המופלא לארץ המילים

לשון ברוטב הרפתקאות

רוצים שילדיכם ילמדו מהי אהבה גדולה לעברית? קחו אותם אל ארץ המילים עם מדריך התיירים רוביק רוזנטל

אוהבי השפה העברית אינם יכולים שלא להתרגש כל פעם שהסופר, העיתונאי והלשונאי רוביק רוזנטל מוציא לאור ספר חדש. רוזנטל, בעל הטור הפופולרי 'הזירה הלשונית' שמתפרסם ב'מעריב', פרסם יותר מתריסר ספרים. לא כולם עוסקים בלשון העברית, אבל אלה שכן הם ספרי חובה בבית. דוגמאות? בבקשה: 'הזירה הלשונית – דיוקן העברית הישראלית', 'מילון הסלנג המקיף' ו'מילון הצירופים'. עכשיו רוזנטל חובק ספר חדש, ספר ראשון שלו לילדים, ונחשו במה הוא עוסק? אתם צודקים.

בספרו החדש 'המסע המופלא לארץ המילים', מוגשת הלשון ברוטב הרפתקאות; לא כמילון, גם לא ברוח הטורים העיתונאיים המעולים שלו שעוסקים בלשון העברית. דורון ושירה הם שני ילדים שאוהבים עברית. בשקט-בשקט, בלי שאף אחד יידע, הם יוצאים למסע הרפתקאות בארץ המילים. כדי להגיע אליה, הם לא צריכים את המג'יק סטיק של גבי ודבי, הצמד מתוכנית הטלוויזיה הוותיקה ללימוד אנגלית לילדים, אלא למילים עצמן. המילים, מתברר, הן יצורים חיים – על פי האיורים, מין מפלצות קטנות. המילים 'חרב' ו'מצנפת' מגיעות באישון ליל אל חדרם של שני הילדים, ולוקחות אותם למסע בארצן המיוחדת.

בהרפתקה פנטאסטית פוגשים דורון ושירה שלל דמויות שהן מילים, נקלעים למצבים מותחים עד מסוכנים ונחלצים מהם, ובסוף חוזרים הביתה ועל שפתיהם חיוך המסתיר סוד. הקוראים מרוויחים, תוך כדי הצטרפות להרפתקאותיהם של דורון ושירה, הומור חכם ובעיקר – מבט של אהבה גדולה כלפי השפה העברית.

הנה, למשל, קטע מרב-שיח בין צמד המילים 'ותיק' ו'עתיק' לצמד האחים דורון ושירה:

"בקצה ארץ המילים יש תהום גדולה ועמוקה", אמרה לבסוף ותיק, "תהום השתיקה".

"אז למה היא כל כך מפחידה?", שאל דורון.

"בתהום השתיקה נבראה ארץ המילים", אמרה עתיק, "אבל המילים הכריזו על מרד. הפכנו את אפלת הדומייה לנהרה מסנוורת, ואת עצב הדממה לשמחה שאינה נגמרת".

"אם לא נמשיך לחיות ולגדול, להאיר ולשמוח יום-יום", אמרה ותיק, "נשוב וניבלע בתהום".

כלומר לא רק שלמילים יש חיים משל עצמן, הן אף מייצרות חיים. השתיקה, לעומתן, היא האין, הקיפאון, היעדר החיים. רעיון פילוסופי-משהו, נכון כל כך, גדוש באהבה לשפה וגם מעלה על הדעת את הביטוי שבאמצעותו נוהגים לתאר את מצב העברית בשנותיו הארוכות של עם ישראל בגלות: "שפה מתה".

דמויותיהם של דורון ושירה חביבות מאוד, אבל כמדומני, ואולי זה יכול להיות רעיון לספר ילדים נוסף פרי מקלדתו של רוזנטל, נוכחותם בארץ המילים אינה הכרחית. הקורא ייהנה מביקור בארץ שרוזנטל אמר עליה "אנו מכריזים בזאת" ומהתבוננות במילים המקיימות חיים מִשֶל עצמן גם בלי תיווכם של המבקרים האנושיים מן החוץ, צמד הילדים הנחמדים והחכמים. ואולי נכון יותר לומר שדווקא הרעיון שהעלתה כאן המבקרת אינו נחוץ, שהרי נעימים הם דברי המבקרים (בארץ המילים) מדברי המבקרים (כותבי הביקורות).

בספר יש איורים רבים, אלא שרובם בשחור-לבן ומיעוט-שבמיעוט בצבע. להרפתקאות הרווּיוֹת בעושר הלשוני של המספר, כמו גם לתיאורים הצבעוניים כל כך שלו, ראוי היה להתאים איורים צבעוניים רבים.      

המילים המאוירות כדמויות יכלו להצטייר באופן נעים יותר: לאו דווקא יצורים מפלצתיים קטנים, אלא גופים הבנויים מצירופי האותיות, ולהם ראש ידיים ורגליים, וטוב יותר – אורות קסומים הזוהרים בשלל גוונים, בדיוק כפי שרוזנטל מטיב לתאר.

'המסע המופלא לארץ המילים', כתב: רוביק רוזנטל, איורים: מיש, הוצאת כתר, 142 עמ'

*הופיע בטור שלי: ספרות ילדים / חגית ריטרמן. מדור 'עושים רוח' שבתוך מוסף 'דיוקן', עיתון 'מקור ראשון' (גיליון 746), 25 בנובמבר 2011.

כדור הארץ שלי, שרבוטים נפלאים, אמא מווושלמת

ספרים בלתי ספרותיים

'ספרות ילדים' משמעה ספרים איכותיים, בשונה מ'ספרים לילדים' המציעים חוויות בלתי נחוצות, גם אם נעימות

בין הכותרים שנשלחים למדורי ביקורת הספרות במערכות העיתונים, יש כאלה שנכון יותר לכנותם ספרים לילדים מאשר ספרות ילדים. אלו ספרים דיאטטיים, שלא יתנו תזונה נפשית או שכלית שתשביע את תיאבון ילדיכם להכיר את העולם על תכניו.

אין לפסול אותם, שהרי גם האדם הבוגר טועם מדי פעם ספר בלתי הכרחי כמו 'לאכול, להתפלל, לאהוב' של אליזבת גילברט במקום ספרות איכותית כמו 'הזר' של אלבר קאמי, ובכל זאת מפיק איזו תועלת. כן, גם הנאה היא תועלת (בפולנית זה נשמע פחות טוב). וגם הקריאה עצמה, הכניסה דרך דלת בלתי נראית לעולם אחר. וסגנון הכתיבה, כי מעניין לקרוא עוד סופר, לשמוע עוד קול. ואפילו הידע שאפשר לצבור. ותיאורי הנוף, כולל הנוף הרגשי. רק בבקשה – מקומם אינו על מדפי הספרות, התודעתיים או הממשיים.

קחו למשל את 'כדור הארץ שלי' מאת טוֹד פָּאר (מאנגלית: תמי הראל, הוצאת כנרת). במרכז הכריכה יש פתח עגול ככדור הארץ שדרכו נראה העמוד הראשון; מלבב. גם הציורים הצבעוניים-מאוד הם יפים. אפילו התוכן חיובי: מדוע כדאי לשמור על כדור הארץ וכיצד עושים זאת. אלא שבשום מקום לא מוסבר לילדים מהו בכלל כדור הארץ, אולי כי המחבר משוכנע שילדים קטנים מאוד, להם מיועד הספר, באים לעולם כשהם מצוידים במידע הזה. גם אין עלילה כלשהי. הספר מחנך ילדים לשמור על איכות הסביבה, וטוב שכך, אבל אין בו שום עומק; זו לא ספרות, זה ספר.

'שרבוטים נפלאים' של נֶלִי רַיֶאן (מאנגלית: אתי פריפלד, הוצאת כתר) מציע יותר מ-100 ציורים חסרים שצריך להשלים. בכל עמוד מופיע משפט אחד שמגרה את הדמיון ומדריך מה לצייר. לדוגמה: ילדה שוכבת על השטיח וענן מחשבות עולה מראשה. הכיתוב שואל: "על מה היא חולמת בהקיץ?". זה ספר הפעלה, ולא רק לטובת כישורי הציור של הילדים, אלא לטובת כישורי הסיפור שלהם – היכולת לדמיין, להמציא, להתבטא.

  'אמא מווושלמת' של אֶנְדִי קַטְבִּיל (איורים: רָאסֶל אַיְטוֹ, מאנגלית: שֹהם סמיט ואמנון כץ, הוצאת כנרת) מספר על "תחרות יופי לתינוקות", כלומר לעגלות. לפרה מרגלית יש תינוקת בשם עדנה, עֶגְלָה שהיא בעצם אפרוחה. הפרות מכינות את העגלות שלהן לתחרות, ומרכלות על עדנה. תקרית מצערת שוללת מהפרה עדנה את התואר הנכסף, וכולן צוחקות. מרגלית מכריזה על אהבתה לעדנה, למרות היותה שונה, וזוכה בעיטור 'האמא המוּוּוּשלמת' מידי השור.

אפשר לסלוח על כך שעוד ספר על פרות מושך כל הברת "מוּ" עם כמה ו"וים, אולי גם על הנוהג הרוֹוח לכנות כמעט כל פרה בתרבות הישראלית בשם עדנה. אבל זה די בלתי נסבל שלגיבורת הסיפור, הפּרה, נבחר בעברית השם מרגלית והיא מכוּנה מרגול בצמוד ל"כפרה עלייך" (כמובן, אותיות פ'ר'ה' ב"כפרה" כתובות בפונט גדול. חה-חה-חה). למה היה צריך להכניס לגרסתו העברית של ספר המיועד לילדים רמיזה למרגלית צנעני, היא מרגול? כדי להציק לצנעני או כדי להוריד את הרמה נמוך ככל האפשר?

הספר פונה לילדים, אבל מיועד בכלל לאימהות, כאומר: "אֱהֵבוּ את ילדיכן כפי שהם". יש אמא שלא אוהבת את הילד שלה? ואם כן, האם היא תשתנה בזכות ספר ילדים שמריץ דחקות על חשבון מרגול? נו, באמת.

'כדור הארץ שלי',כתב ואייר: טוד פאר, מאנגלית: תמי הראל, הוצאת כנרת
'שרבוטים נפלאים', ציורים: נלי ריאן, תרגום: אתי פריפלד, הוצאת כתר
'אמא מווושלמת', כתב: אנדי קטביל, איורים: ראסל איטו, עברית: שהם סמיט ואמנון כץ, הוצאת כנרת

*הופיע בטור שלי: ספרות ילדים / חגית ריטרמן. מדור 'עושים רוח' שבתוך מוסף 'דיוקן', עיתון 'מקור ראשון' (גיליון 745), 18 בנובמבר 2011.

עליסה בארץ הפלאות, מהדורת תלת-ממד

גזירה טובה

אם כבר נגזר עלינו להפעיל היטב את הדמיון לטובת הרפתקאותיה של עליסה, לפחות נעשה זאת בעזרת מגזרות נייר שקופצות מתוך הספר

מודה ולא עוזבת: לדעתי, ספרות ילדים אינה זקוקה לטריקים ושטיקים נוסח כל אותם ספרים עמוסי אפקטים כמו נצנצים, פרווה רכה, חיתוכי קרטון מסקרנים ונייר צלופן צבעוני ובוהק. כי אם הסיפור טוב, אין צורך בפסטיבל גרפיקה קולני – רק באיורים נלווים. ואיורים, להבדיל, הם הכרח, כיוון שהם מסייעים להמחיש לילדים את הטקסט.  

אלא שלמרות תחושת הדחייה האוטומטית לנוכח ספרים עמוסי אפקטים, כשהגיע אליי הספר 'הרפתקאות עליסה בארץ הפלאות' בעיבוד לתלת-ממד, שמעתי את עצמי מפיקה קריאת התפעלות כאילו הייתי ילדה בת שש: וואו!

רוברט סָבּוּדַה, אמן מגזרות נייר, עיצב ובנה את המהדורה הזו של 'עליסה' תוך שמירת אמונים לאיורים המקוריים של ג'ון טֶניאל, בֶּספר שבפתיחת כל כפולת עמודים שלו קופצות מגזרות הנייר הצבעוניות מתוכו, כאילו הכול קם לתחייה. עליסה ואחותה, היער, בית הארנב, חתול הצֶ'שֶר, שולחן מסיבת התה, הקלפים – שכחנו מישהו או משהו? ודאי שכן. הרי עלילת עליסה עשירה בדמויות, מִהן חיות מִהן דוממות, ולרובן יש חיים של ממש – גם בספרו המקורי של לואיס קֶרול (שם העט של צ'ארלס לוטווידג' דודג'סון) וגם בעיבוד של רוברט סבודה. התוצאה פשוט מרהיבה.

בדפדוף בספר אין רגע דל. אקורדיון ניירות המודבק לדף הראשון מתגלה, בהרמתו כלפי מעלה והצצה בחור שבמרכזו, כבאר עמוקה של ספרים שבתוכה עליסה (או בגרסאות אחרות: אליס) הנופלת פנימה, וכרגע היא עדיין באוויר – אפקט שמושג על ידי הדפסת דמותה על גבי פלסטיק דק ושקוף שנמצא בבאר. חתול הצ'שר יוצא, תוך כדי דפדוף, מתוך צמרת העץ, ונכנס לתוכה בחזרה. אחייניתי נועה בת התשע, שלא הפסיקה לדפדף בספר, שמה לב לעוד ועוד טריקים, למשל לצווארה המתארך של עליסה שעולה ויורד עם הדפדוף ולעובדה שלכל החיות הפרוותיות – הארנב, החתול ושות' – יש מגע נעים לליטוף, כאילו הן באמת עוטות פרווה עדינה.

ומה עם הטקסט, אתם שואלים? מה עם העיקר, שהוא התוכן? ובכן, זה קיים, תודה לאל, אבל במהדורה המיוחדת הזאת נדמה כאילו הוא שולי. וזה כמובן חיסרון של המהדורה החדשה. כשהעיצוב הגרפי כל כך מהודר, הוא בולע את התוכן.
הטקסט מופיע בשוליים של כל כפולת עמודים (בשוליים!) – כמה סמלי. הוא נמצא בתוך קפלי נייר, לבנים לשם שינוי, הנפתחים כעין ספרון, וגם אליו צמודות מגזרות נייר יפהפיות. כדי לקרוא בו צריך להיות אדם נטול כל הפרעת קשב וריכוז (נדיר), וספק אם ילדים שישמעו את הסיפור מפי הוריהם באמת יקשיבו, אבל אין סיכוי שהם לא ייהנו. כי אמרנו: הכול צבעוני, משעשע, קופץ, מפתיע ומסקרן. 

העלילה, כידוע, גדושה ברעיונות פילוסופיים, אִיגָיוֹן (נוֹנסֶנס), משחקי לשון ועוד צפנים שאינם פשוטים לפענוח בילדוּת; כך שמבחינת הילדים, דווקא ההפתעה והדמיון הם השולטים בעלילה. לכן, אפשר לומר שהמהדורה החדשה של 'עליסה בארץ הפלאות' מבטאת נאמנה את תחושת ההפתעה של ילדים הקוראים או שומעים את הסיפור, ותומכת בדמיון העשיר שעליהם להפעיל.    

בעברית, כמו בשפות רבות אחרות, ראו אור מהדורות רבות של הספר. המהדורה החדשה של הוצאת שוקן היא יצירת אמנות בזכות מגזרות הנייר הצבעוניות שמתקפלות וקופצות לעומת הקורא, ובכך משרתות את העלילה הפנטאסטית ומאפשרות לקוראים להיות, ולו למשך כמה דקות, עליסה בארץ הפלאות בעצמם. 

'הרפתקאות עליסה בארץ הפלאות' – עיבוד בתלת-ממד לספרו של לואיס קרול, אמן:  רוברט סבודה, תרגום  מאנגלית: יואב כ"ץ, הוצאת שוקן 

*הופיע בטור שלי: ספרות ילדים / חגית ריטרמן. מדור 'עושים רוח' שבתוך מוסף 'דיוקן', עיתון 'מקור ראשון' (גיליון 744), 11 בנובמבר 2011.

הגדי שעשה מווו

מוּ אמרתָ?

בעידן המציע זהויות רבות, אפשר להיות בעל קול מגוּון. תשאלו את הגדי שנשמע כמו פרה

'הגדי שעשה מוּוּוּ' הוא סיפור על שוֹנוּת ומציאת הזהות האמיתית. הגדי הקטן שנולד לאמא עז משמיע קול מוזר: "מוּ". אמא שלו, כנראה מפ"מניקית ותיקה עם נאמנות מוצקה למפלגה, אינה מקבלת בן שמצביע מפא"י. היא "המומה", כלשון הסופרת.

"עומדת אמא המומה: / דבר כזה עוד לא נשמע! / הגדי שלה קצת משונה, / הוא מתבלבל בין מוּ לְמֶה!". תוך רגע קל מגיעים כל חברי הקיבוץ ההמומים לא פחות, מראש ועדת חינוך ועד הרכלנית הראשית (אפשר גם רכלן): "מיד באים גם השכנים, / עִזים, תיישים בהמונים, / פועים, קוראים: איזו צרה, / הגדי חושב שהוא פרה!".

נראה שהסיבה לכך שהסופרת בחרה בעדר עזים ותיישים ולא בלהקת ציפורים, לדוגמה, היא המושג "עדרִיוּת": כולם אותו דבר, ורק הגדי הקטן שונה. גם הבחירה בהשמעת קול אחר אינה מקרית: קול ולא תנועת גוף, לדוגמה, כי קול משמעו אמירה, התבטאות, ביטויו של ה"אני".

הגדי שומע שכולם אומרים שזו צרה שהוא משמיע קול אחר, ופורץ בבכי. הוא בורח, רץ עד שהוא מתעייף, ונעצר בדיוק ליד רפת. הפרות משמיעות "מוּוּוּ" כמו שלו, והגדי חושב שהגיע אל המקום הנכון. כדי להוכיח שייכות, שולף הגדי את כרטיס חבר המועדון שלו: "מוּוּוּ". אלא שהפרות צוחקות עליו. הוא רק נשמע כמותן, אבל אינו פרה. "אתה יצור מוזר נורא / אתה גם גדי וגם פרה", הן אומרות לו (ואם כבר גדי, היה יפה אילו בחרה הסופרת בעגלים או בעגלות במקום הפרות הצוחקות לו).

הגדי מנסה להשמיע קול דומה לזה של עדר הצאן שממנו יצא כדי לחזור הביתה, אבל נכשל. כעבור הרבה דמעות וניסיונות ווקאליים, משהו משתנה: הוא מצליח להוציא מגרונו צליל מיוחד שאינו של עזים או פרות, אלא של שני העדרים גם יחד: שילוב בין "מוּ" ל"מֶה", כלומר "מוּאֶה".
הגדי חוזר אל הכפר. אמא עז, ששומעת את קולו (החדש), מתרגשת ורצה לקבל אותו בשמחה. גם שאר העזים והתיישים משתאים לנוכח הלוצ'יאנו פאבארוטי הצעיר. הגדי מאושר – הוא מצא את קולו האמיתי, לא "מוּ" ולא "מֶה" כי אם שילוב של השניים לכדי יצירת קול חדש משלו – "מוּאֶה". לס מְוּאַה ט-מֶהה... (Laisse Moi T'aimer). השלווה, אולי גם האושר, אינם מגיעים דרך התפשרות עם מה שאינו אנחנו, אלא עם מציאת האישיות והקול הייחודיים לנו.

הסיפור עוסק במציאת העצמי האותנטי, הזהות, מתוך הבנה שאנחנו אולי חיים בעדרים, בקבוצות, במקהלות – אבל לכל אחד מאיתנו יש קול משלו. בקול שלנו יש צליל מהקבוצה שאנו חיים בתוכה, אבל גם צלילים אחרים המבדילים אותנו ממנה: מחשבות, אמונות והשתייכויות שונות.   

אין כאן חלוקה דוּ-קוטבית – או שאתה צאן או שאתה בקר; הסופרת מציגה מציאות מורכבת יותר: אפשר להיות גם גדי וגם פרה. גם ימני וגם בעד איכות הסביבה. וזה בשונה מ'הברווזון המכוער' של אנדרסן, שנראה אחרת כי הוא באמת שייך לקבוצה אחרת מזו שגדל בה.  

האיורים של נעם נדב יפים ומצביעים על היכרות טובה עם החיים במשק. זה ניכר בפרטים קטנים בנופים הכפריים-הישראליים, כמו מבני הרפת והדיר המדויקים וסנונית הרפתות שאינה חלק מהסיפור, אבל המאייר טרח להכניס אותה לתמונה, בהיותה ציפור המקננת במבנים פתוחים כמו רפת; שַאפּוֹ.

'הגדי שעשה מוּוּוּ', כתבה:  שלומית דותן, איורים: נֹעם נדב, הוצאת  מודן, עמ' לא ממוספרים

*הופיע בטור שלי: ספרות ילדים / חגית ריטרמן. מדור 'עושים רוח' שבתוך מוסף 'דיוקן', עיתון 'מקור ראשון' (גיליון 743), 4 בנובמבר 2011.

הבקבוק והלב

האובדן והלב

'הבקבוק והלב' מתאר אובדן הורה, תחושת עצבות עד כדי ניתוק מהחיים ומציאת נחמה, אבל הוא טוב יותר כספר מתנה למבוגרים

ספרו החדש של סופר הילדים והמאייר האירי אוליבר ג'פרס, 'הבקבוק והלב', עוסק בהתייתמות. ילדה מכירה את העולם: פרחים, חיות, גרמי השמיים. את הסקרנות הבריאה שלה מלווה אביה הטוב שתמיד נמצא איתה, שומר עליה ועונה על שאלותיה. אבל באחד הימים, הוא לא נמצא יותר. כורסתו ריקה.

הילדה מניחה את לבה בבקבוק כדי "לשמור את הלב במקום בטוח" (גברתי, זכוכית זה שביר!), ותולה על צווארה. ואז היא כבר לא מבחינה בכל הדברים שסיקרנו אותה, ועל פי האיור – אינה עוד ילדה. התבגרות בצל משבר.

בהיותה אישה היא פוגשת ילדה סקרנית, ואינה יודעת להשיב על שאלותיה, "לא בלי הלב". היא מחליטה להוציא אותו מהבקבוק, ואינה יודעת כיצד. רק אותה ילדה "קטנה יותר ועדיין סקרנית" מצליחה לעשות זאת.

הרעיון יפה, נכון ומרגש, אבל אינו מוגש נכון לילדים. ראשית, מפני שהלב אינו מצויר בצורתו הסמלית אלא כמו לב אנושי. כן, כן, עם הצינורות. ואם זה לא מספיק, בסוף הספר יש איורים מפורטים: הלב בחתך אחורי וקדמי, שסתום, קשת אבי העורקים, וריד הריאה והחדרים. ועוד לא דיברנו על כך שהילדה מוציאה את לבה מתוך גופה. אז נכון, זה "רק בכאילו", כמו שילדים אומרים, אבל צפו לתגובה מזועזעת מפי ילדיכם הרכים והצודקים. לעומת זאת, אם אתם קרדיולוגים – הספר הזה לגמרי בשבילכם. תיהנו.

בפתח הספר יש איורים עדינים ונטולי צבע של חוויות חיים משותפות לאב ובתו. לנוכח העושר הזה, אפשר להצטער על שבספר עצמו יש פחות דפים המתארים את ה"ביחד" ויותר דפים המתארים את ה"לבד".

העיסוק בחיפוש אחר דרך לשבור את הבקבוק כדי לחלץ ממנו את הלב (ומה אחר כך, השתלה?) אמנם נחוץ, כי השאלה היא כיצד להיחלץ מהמשבר, כיצד שוב להרגיש חי כשמשהו בתוכך מת, כשהלב – מוקד החיים – ישנו וכאילו איננו. אלא שהעיסוק הזה מוגזם, ושלל הפתרונות המוצעים לא היו מביישים סדנה למלאכת-יד של בתיה עוזיאל: לנער את הבקבוק, להוציא את הלב עם פלייר, לשבור את הבקבוק עם מסור, סכין יפנית, מה לא.

הפתרון שמציע המספר נפלא ונכון כל כך: אין פיצוי על האובדן, אבל יש נחמה – ילדה קטנה אחרת, סקרנית וחמודה כגיבורת הסיפור, מחזירה אותה אל החיים, ומכאן הדימוי – מחזירה לה את הלב. הילדה הקטנה יכולה להיות בת שנולדת לה או ילדה אחרת שמשקפת לגיבורה את דמותה-שלה כמראָה. זו גם יכולה להיות הגיבורה שלפתע מוצאת את עצמה, שפוגשת את הילדה שבתוכה. כך או כך, דווקא החיבור לילדוּת הוא החיבור אל העוצמה שבתוכנו.

ברגע שהילדה שגדְלה מצליחה להיקשר  לילדה קטנה – אפילו הילדה הזאת היא הגיבורה עצמה – היא יכולה להיות גדולה באמת, כמעט כמו אביה. לשבת על כורסתו, לקרוא בספריו, ולחוש את הביטחון שהעניק לה: תמיכה, הגנה, ידע, עוצמה ואהבה.

המספר עשה בחוכמה כשלא כתב מדוע כורסת האב התרוקנה. ראשית, מפני שילד שחווה מות הורה, חלילה, אינו זקוק להסברים נוספים. "יום אחד גילתה שהכיסא ריק" זה מספיק. שנית, מפני שלפעמים יש אובדן מסוג אחר: גירושי הורים, נסיעת אחד מהם למקום רחוק לתקופה ארוכה וכל אירוע אחר של פרידה, ריחוק ותחושת היעדר או אובדן - גם אם אין זה אובדן של ממש. 

ספרי ילדים נכתבים אמנם לילדים, אבל לא רק להם. הספר הזה מתאים לכל אדם בוגר שאיבד הורה. וגם לילדים.     

'הבקבוק והלב', כתב ואייר: אוליבר ג'פרס, מאנגלית: רימונה די-נור,הוצאת  כתר, עמ' לא ממוספרים

*הופיע בטור שלי: ספרות ילדים / חגית ריטרמן. מדור 'עושים רוח' שבתוך מוסף 'דיוקן', עיתון 'מקור ראשון' (גיליון 742), 28 באוקטובר 2011. 

התינוק הזה

אח קטן, כעס גדול

איך מתגברים על כעס בעקבות הצטרפותו של אח קטן למשפחה? מאפשרים לדמיון להגיע עד לקצה, וחוזרים משם עם התשובות הנכונות 

'התינוק הזה' הוא סיפור על יחסים בין אחים. בתפקיד הראשי: הילדה סופי. בתפקיד המשני: התינוק ג'ק. בתפקיד המקהלה היוונית המביעה את עמדת הציבור על ההתרחשויות: בובת ארנב ורודה שנועצת מבטים מייסרים בפולנית. הפלונטר: סופי לא רוצה את אחיה הקטן ברדיוס שלה, אבל הוא שם כל הזמן. פתרון הקונפליקט: הוא באמת ייעלם. אבל רגע, אין צורך להיבהל: ג'ק יחזור הביתה במהירות. רק תגידו ג'ק, והוא כאן.

סופי כבר לא נהנית מבלעדיות. אחיה התינוק נגרר אחריה, כדברי המספרת, "כמו זנב. כל מה שהיא עשתה, גם הוא רצה לעשות", ואף רוצה לחלוק איתה את כל מה שנחשב עד כה "שלה בלבד". סופי מספרת לאמא שלהם שהיא לא רוצה אותו בבית, ואמא הסבלנית והטובה אינה כועסת: היא מסבירה לסופי שהתינוק פשוט אוהב אותה, את אחותו הגדולה. אבל סופי לא משתכנעת. כל מה שאחיה הקטן עושה – גורם לה כעס. היא אפילו לא מכנה אותו ג'ק, רק "התינוק הזה", לשון ריחוק, וגם המספרת נצמדת לתודעה שלה ומכנה אותו "התינוק הזה" (לעומת זאת, אמא מכנה אותו כמובן ג'ק).

ביום הולדתה, כשאמא הולכת לפתוח את הדלת ומבקשת "תסתכלי לרגע על ג'ק" (מה רע בעברית תקנית, ב"הסתכלי"?), סופי מחליטה להיות מילולית מדי ופשוט מסתכלת עליו, לא שומרת. "התינוק הזה" זוחל אל דלת הפתוחה לכיוון הגינה, ונעלם. סופי חושבת שזה סופי.

השמחה שלה נגמרת די מהר כשבובת הארנב שלה נועצת בה "מבט רציני". ספר ילדים זה נמנע מפנטזיה, ומכאן שהארנב לא באמת משנה משהו ממבטו הבובתי הוורוד – זה המצפון שלה שמייחס לו מבט כזה. גם קולו של השעון המתקתק במחוגיו נשמע פתאום באוזניה – כלומר הזמן עובר, והיא דואגת. 

הסיפור מאפשר לילדים לבטא את הקנאוּת למקומם במשפחה, את האימה בעקבות מחשבות רעות ואת הכעס, ולדמיין מציאות קיצונית: סופי מציצה החוצה, והשטח ריק. "אולי דוב גדול בא וטרף אותו", היא מהרהרת, "מגיע לו".

וכאן האיור הופך למפחיד: המאיירת פרסה על פני שני עמודים ציור של פני דוב מחודד-שיניים הנוהם בכעס וכאילו מאיים לבלוע את הקורא. בוודאי יהיה מי שיגיד שהציור מפחיד מדי לילדים. נכון, אבל מצד שני, הציור האימתני מבטא את הסכנה הגדולה בהפקרת אח קטן לגורלו – הרי הדוב יכול להיות איש לא טוב, בור או כל סכנה אחרת. מראהו המפלצתי מבטא, בנוסף, את המעשה המפלצתי של סופי או את תחושתה-שלה שעשתה מעשה רע ומסוכן, כפי שהדוב רע ומסוכן. 

סופי מחפשת את אחיה הקטן, ואינה מוצאת. היא קוראת לו בקול – "התינוק הזה!". אין תגובה. ואז היא פוערת לוע גדול וקוראת חזק יותר: "התינוק הזה!". גם הפעם – גורנישט מיט גורנישט. אבל הפעם, מרוב שהיא משתדלת ורוצה, כתר מלכת יום ההולדת נופל מראשה, כך על פי המאיירת, וזה כמובן סמלי: ברגע שסופי משתדלת למען אחיה, השלטון שלה נגמר. היא כבר לא צריכה להרגיש מלכה.

סופי מוצאת את ג'ק בשיחים, מחבקת אותו בשמחה ומחזירה אותו הביתה, והמספרת מעירה: "ואף על פי שהיה גדול וכבד, היא הרימה אותו על הידיים". כלומר היא מתגברת על הקושי שלה לשאת אותו – את נוכחותו בחייה, לא את משקלו הפיזי.

'התינוק הזה', כתבה: אמנדה בנג'מין, תרגום לעברית: דינה מילאנו, איורים: דניאלה בייגל, הוצאת  ספרי עליית הגג וידיעות ספרים, עמודים לא ממוספרים

*הופיע בטור שלי: ספרות ילדים / חגית ריטרמן. מדור 'עושים רוח' שבתוך מוסף 'דיוקן', עיתון 'מקור ראשון' (גיליון 741), 21 באוקטובר 2011.   

לאן בורחות המדרכות?

שירי ילדוּת לילדוֹת

'לאן בורחות המדרכות?' הוא קובץ שירי ילדים הקורץ לשנות השבעים ופונה בעיקר לילדוֹת. ישנן בנות

רבים משירי הילדים הישראליים שהכרנו בילדותנו נכתבו בלשון זכר. 'דני גיבור' ("פרח נתתי לנורית") מאת מרים ילן-שטקליס, 'הילד הכי קטן בכיתה' מאת יהונתן גפן, 'עודני ילד' מאת עדנה פלג ושירים אחרים – בדרך כלל, הדובר היה בן, ואנחנו, הבנות, נאלצנו להשלים עם זה.

בעברית יש העדפה ללשון הזכר: אם יש אישה אחת בקבוצת גברים, אומרים "אתם", אבל גם אם יש גבר אחד בקבוצת נשים אומרים "אתם" ולא "אתן". אני מניחה שזה בסדר, בתקווה שמרב מיכאלי (שמשתדלת לדבר בלשון נקבה גם כשהיא מדברת על גברים ואליהם, כלומר אליהן) לא תדע שכתבתי דבר כזה. אבל בספרות יש חופש רב יותר מאשר בשפה המדוברת, אז אין הצדקה להיעדר שוויון.

והנה יצא ספר שירי הילדים 'לאן בורחות המדרכות' ששיריו נכתבו לפני כשלושים שנים אך רואים אור רק עכשיו, בעידוד משפחתה של המשוררת רינה ברקאי, וכמעט כולו שירים על ילדוֹת ואל ילדוֹת. אם ציפיתי, באופן אוטומטי, ששיר הפותח במילים "קנו לי מטרייה, קנו גם מגפיים" ימשיך לספר על ילד בחורף ישראלי, באה ההפתעה הבאה: "אני רוצָה לרוץ אל שלוליות המים!" – לא ילד, כי אם ילדה.

ואם בעבר סוּפַּר לבנות שהן יכולות להיות מורות, אחיות, זמרות או עקרות בית, הנה אפשרויות מגוונות יותר בשיר 'כשאגדל': "להיות רופאה", "להיות אדריכלית" וגם "לטוס בחללית" (אם כי השיר מסתיים בשאיפה לא ממש חיובית: להיות מלכה "וכולם יעשו תמיד כל מה שאומר").

השירים מאפשרים היזכרות בַּתום של שנות השבעים, בילדות שלא כללה אייפד ואייפון. הנה תמונת אחר-צהריים של עיסוקי ילדים שגרו בבניין מגורים עירוני: "ראינו את כל תוכניות הילדים, / שמענו תקליט משני הצדדים, / ירדנו למטה, עלינו למעלה – / אמא, מה לעשות הלאה?".
כל שירי הספר מחורזים. כמה מהשורות מתחרזות יפה ונעימות לאוזן, אחרות מתחרזות בקושי – אבל עצם הכתיבה המחורזת ראויה לשבח. היא משמחת, יפה, ובשירת ילדים – כמעט הכרחית.

שיר נחמד מאוד שבסופו הפתעה המשחררת פרץ צחוק הוא 'עכברה וחתול': השיר מספר על ידידות הנרקמת בין השניים, ורק בסופו מסתבר שלהד"ם. השיר היפה מכולם הוא 'עץ נועה': הילדה נועה רוצה שגם לה, כמו לתמר, אורן ואלון, יהיה עץ הנושא את שמה, אז היא יוצאת לחפש אחד. היא מוצאת עץ בעל פריחה תכולה, ומחליטה: זה שלי, זה עץ נועה. רעיון נהדר, חריזה מקסימה, ונא עדכנו את ספרי הבוטניקה שברשותכם.

חלק מהשירים מעלים על הדעת קלאסיקות שירים ישראליים לילדים. הללו אינם "מתכתבים" או "מהדהדים", אלא דומים מדי בתכניהם. למשל 'גולי הגמד' שהוא כנראה בן-דוד של 'ידידי טִנְטָן' מאת מרים ילן-שטקליס. חבל, כי עם כישרון כמו של ברקאי, נדמה שלא היה הכרח להכליל אותם בקובץ הנעים הזה.

בשירים של רינה ברקאי יש הומור, תום וחוכמה, והם משקפים תמונות צבעוניות מחיי ילדים: גילוי קן ציפור, בניית ארמון בחול, מחשבות בשעת ההירדמות בערב, צעידה במגפיים בין השלוליות, מה עושים כשמשעמם ועוד. האיורים של שלומי נחמני יפהפיים – הם עשירים ועם זאת אינם עמוסים מדי אלא מאוּוררים. הכריכה נעימה למגע בזכות הנייר דמוי הבד, ומצטרפת אל כל השאר ביצירת האווירה הנוסטלגית.  

'לאן בורחות המדרכות?', כתבה: רינה ברקאי, איורים: שלומי נחמני, הוצאת פרדס, עמודים לא ממוספרים

*הופיע בטור שלי: ספרות ילדים / חגית ריטרמן. מדור 'עושים רוח' שבתוך מוסף 'דיוקן', עיתון 'מקור ראשון' (גיליון 740), 14 באוקטובר 2011.