הגדי שעשה מווו

מוּ אמרתָ?

בעידן המציע זהויות רבות, אפשר להיות בעל קול מגוּון. תשאלו את הגדי שנשמע כמו פרה

'הגדי שעשה מוּוּוּ' הוא סיפור על שוֹנוּת ומציאת הזהות האמיתית. הגדי הקטן שנולד לאמא עז משמיע קול מוזר: "מוּ". אמא שלו, כנראה מפ"מניקית ותיקה עם נאמנות מוצקה למפלגה, אינה מקבלת בן שמצביע מפא"י. היא "המומה", כלשון הסופרת.

"עומדת אמא המומה: / דבר כזה עוד לא נשמע! / הגדי שלה קצת משונה, / הוא מתבלבל בין מוּ לְמֶה!". תוך רגע קל מגיעים כל חברי הקיבוץ ההמומים לא פחות, מראש ועדת חינוך ועד הרכלנית הראשית (אפשר גם רכלן): "מיד באים גם השכנים, / עִזים, תיישים בהמונים, / פועים, קוראים: איזו צרה, / הגדי חושב שהוא פרה!".

נראה שהסיבה לכך שהסופרת בחרה בעדר עזים ותיישים ולא בלהקת ציפורים, לדוגמה, היא המושג "עדרִיוּת": כולם אותו דבר, ורק הגדי הקטן שונה. גם הבחירה בהשמעת קול אחר אינה מקרית: קול ולא תנועת גוף, לדוגמה, כי קול משמעו אמירה, התבטאות, ביטויו של ה"אני".

הגדי שומע שכולם אומרים שזו צרה שהוא משמיע קול אחר, ופורץ בבכי. הוא בורח, רץ עד שהוא מתעייף, ונעצר בדיוק ליד רפת. הפרות משמיעות "מוּוּוּ" כמו שלו, והגדי חושב שהגיע אל המקום הנכון. כדי להוכיח שייכות, שולף הגדי את כרטיס חבר המועדון שלו: "מוּוּוּ". אלא שהפרות צוחקות עליו. הוא רק נשמע כמותן, אבל אינו פרה. "אתה יצור מוזר נורא / אתה גם גדי וגם פרה", הן אומרות לו (ואם כבר גדי, היה יפה אילו בחרה הסופרת בעגלים או בעגלות במקום הפרות הצוחקות לו).

הגדי מנסה להשמיע קול דומה לזה של עדר הצאן שממנו יצא כדי לחזור הביתה, אבל נכשל. כעבור הרבה דמעות וניסיונות ווקאליים, משהו משתנה: הוא מצליח להוציא מגרונו צליל מיוחד שאינו של עזים או פרות, אלא של שני העדרים גם יחד: שילוב בין "מוּ" ל"מֶה", כלומר "מוּאֶה".
הגדי חוזר אל הכפר. אמא עז, ששומעת את קולו (החדש), מתרגשת ורצה לקבל אותו בשמחה. גם שאר העזים והתיישים משתאים לנוכח הלוצ'יאנו פאבארוטי הצעיר. הגדי מאושר – הוא מצא את קולו האמיתי, לא "מוּ" ולא "מֶה" כי אם שילוב של השניים לכדי יצירת קול חדש משלו – "מוּאֶה". לס מְוּאַה ט-מֶהה... (Laisse Moi T'aimer). השלווה, אולי גם האושר, אינם מגיעים דרך התפשרות עם מה שאינו אנחנו, אלא עם מציאת האישיות והקול הייחודיים לנו.

הסיפור עוסק במציאת העצמי האותנטי, הזהות, מתוך הבנה שאנחנו אולי חיים בעדרים, בקבוצות, במקהלות – אבל לכל אחד מאיתנו יש קול משלו. בקול שלנו יש צליל מהקבוצה שאנו חיים בתוכה, אבל גם צלילים אחרים המבדילים אותנו ממנה: מחשבות, אמונות והשתייכויות שונות.   

אין כאן חלוקה דוּ-קוטבית – או שאתה צאן או שאתה בקר; הסופרת מציגה מציאות מורכבת יותר: אפשר להיות גם גדי וגם פרה. גם ימני וגם בעד איכות הסביבה. וזה בשונה מ'הברווזון המכוער' של אנדרסן, שנראה אחרת כי הוא באמת שייך לקבוצה אחרת מזו שגדל בה.  

האיורים של נעם נדב יפים ומצביעים על היכרות טובה עם החיים במשק. זה ניכר בפרטים קטנים בנופים הכפריים-הישראליים, כמו מבני הרפת והדיר המדויקים וסנונית הרפתות שאינה חלק מהסיפור, אבל המאייר טרח להכניס אותה לתמונה, בהיותה ציפור המקננת במבנים פתוחים כמו רפת; שַאפּוֹ.

'הגדי שעשה מוּוּוּ', כתבה:  שלומית דותן, איורים: נֹעם נדב, הוצאת  מודן, עמ' לא ממוספרים

*הופיע בטור שלי: ספרות ילדים / חגית ריטרמן. מדור 'עושים רוח' שבתוך מוסף 'דיוקן', עיתון 'מקור ראשון' (גיליון 743), 4 בנובמבר 2011.