התינוק הזה

אח קטן, כעס גדול

איך מתגברים על כעס בעקבות הצטרפותו של אח קטן למשפחה? מאפשרים לדמיון להגיע עד לקצה, וחוזרים משם עם התשובות הנכונות 

'התינוק הזה' הוא סיפור על יחסים בין אחים. בתפקיד הראשי: הילדה סופי. בתפקיד המשני: התינוק ג'ק. בתפקיד המקהלה היוונית המביעה את עמדת הציבור על ההתרחשויות: בובת ארנב ורודה שנועצת מבטים מייסרים בפולנית. הפלונטר: סופי לא רוצה את אחיה הקטן ברדיוס שלה, אבל הוא שם כל הזמן. פתרון הקונפליקט: הוא באמת ייעלם. אבל רגע, אין צורך להיבהל: ג'ק יחזור הביתה במהירות. רק תגידו ג'ק, והוא כאן.

סופי כבר לא נהנית מבלעדיות. אחיה התינוק נגרר אחריה, כדברי המספרת, "כמו זנב. כל מה שהיא עשתה, גם הוא רצה לעשות", ואף רוצה לחלוק איתה את כל מה שנחשב עד כה "שלה בלבד". סופי מספרת לאמא שלהם שהיא לא רוצה אותו בבית, ואמא הסבלנית והטובה אינה כועסת: היא מסבירה לסופי שהתינוק פשוט אוהב אותה, את אחותו הגדולה. אבל סופי לא משתכנעת. כל מה שאחיה הקטן עושה – גורם לה כעס. היא אפילו לא מכנה אותו ג'ק, רק "התינוק הזה", לשון ריחוק, וגם המספרת נצמדת לתודעה שלה ומכנה אותו "התינוק הזה" (לעומת זאת, אמא מכנה אותו כמובן ג'ק).

ביום הולדתה, כשאמא הולכת לפתוח את הדלת ומבקשת "תסתכלי לרגע על ג'ק" (מה רע בעברית תקנית, ב"הסתכלי"?), סופי מחליטה להיות מילולית מדי ופשוט מסתכלת עליו, לא שומרת. "התינוק הזה" זוחל אל דלת הפתוחה לכיוון הגינה, ונעלם. סופי חושבת שזה סופי.

השמחה שלה נגמרת די מהר כשבובת הארנב שלה נועצת בה "מבט רציני". ספר ילדים זה נמנע מפנטזיה, ומכאן שהארנב לא באמת משנה משהו ממבטו הבובתי הוורוד – זה המצפון שלה שמייחס לו מבט כזה. גם קולו של השעון המתקתק במחוגיו נשמע פתאום באוזניה – כלומר הזמן עובר, והיא דואגת. 

הסיפור מאפשר לילדים לבטא את הקנאוּת למקומם במשפחה, את האימה בעקבות מחשבות רעות ואת הכעס, ולדמיין מציאות קיצונית: סופי מציצה החוצה, והשטח ריק. "אולי דוב גדול בא וטרף אותו", היא מהרהרת, "מגיע לו".

וכאן האיור הופך למפחיד: המאיירת פרסה על פני שני עמודים ציור של פני דוב מחודד-שיניים הנוהם בכעס וכאילו מאיים לבלוע את הקורא. בוודאי יהיה מי שיגיד שהציור מפחיד מדי לילדים. נכון, אבל מצד שני, הציור האימתני מבטא את הסכנה הגדולה בהפקרת אח קטן לגורלו – הרי הדוב יכול להיות איש לא טוב, בור או כל סכנה אחרת. מראהו המפלצתי מבטא, בנוסף, את המעשה המפלצתי של סופי או את תחושתה-שלה שעשתה מעשה רע ומסוכן, כפי שהדוב רע ומסוכן. 

סופי מחפשת את אחיה הקטן, ואינה מוצאת. היא קוראת לו בקול – "התינוק הזה!". אין תגובה. ואז היא פוערת לוע גדול וקוראת חזק יותר: "התינוק הזה!". גם הפעם – גורנישט מיט גורנישט. אבל הפעם, מרוב שהיא משתדלת ורוצה, כתר מלכת יום ההולדת נופל מראשה, כך על פי המאיירת, וזה כמובן סמלי: ברגע שסופי משתדלת למען אחיה, השלטון שלה נגמר. היא כבר לא צריכה להרגיש מלכה.

סופי מוצאת את ג'ק בשיחים, מחבקת אותו בשמחה ומחזירה אותו הביתה, והמספרת מעירה: "ואף על פי שהיה גדול וכבד, היא הרימה אותו על הידיים". כלומר היא מתגברת על הקושי שלה לשאת אותו – את נוכחותו בחייה, לא את משקלו הפיזי.

'התינוק הזה', כתבה: אמנדה בנג'מין, תרגום לעברית: דינה מילאנו, איורים: דניאלה בייגל, הוצאת  ספרי עליית הגג וידיעות ספרים, עמודים לא ממוספרים

*הופיע בטור שלי: ספרות ילדים / חגית ריטרמן. מדור 'עושים רוח' שבתוך מוסף 'דיוקן', עיתון 'מקור ראשון' (גיליון 741), 21 באוקטובר 2011.