הדוכסית גחמה

הידד לפשטות

כשאנחנו מנסים להיות מי שאיננוּ באמת – אנחנו נכשלים. שאלו את השחורדינית שרוצה להיות בלונדינית או את הרוזן רגיל והדוכסית גחמה  

'הדוכסית גחמה – מעשייה מופלאה בהחלט' הוא שם של ספר שרומז דבר או שניים על תוכנו, אבל לא הרמז שאליו התכוונו הסופרת והמו"ל האמריקני שלו.

יש משהו בעייתי בזה שספר ממליץ על עצמו – שהרי התואר "מעשייה מופלאה בהחלט" אינו המלצה על גב הספר או אפילו בחזיתו מפי אדם כלשהו, אלא חלק מהכותרת, משמו של הספר.

הדוכסית גחמה "מפורסמת בנשפיה המפוארים, מלבושיה המשובחים, שיחותיה הייחודיות, חיות המחמד שלה וידידיה המוזרים ביותר". והנה מפציע ה"שִידֶך": הרוזן רגיל. "הוא טייל עם כלב רגיל, דיבר על דברים רגילים כמו הכבישים הסדוקים בממלכה, הציפורים שבאחוזה והגשם". נשמע בחור טוב. ומה שגם טוב, זה שהוא אוהב אותה ואת שמחת החיים שלה.

הרוזן רגיל מתאמץ להרשים את הדוכסית גחמה במגוון דרכים שאולי מתאימות למי שהיא, אבל לא למי שהוא: מביא למסיבה שלה ג'ירפה – אבל זו אוכלת את כובעי הגברות, כותב לכבודה שיר גרוע ומדקלם אותו – והאורחים מצחקקים, מתגנדר בגלימה מוטרפת – וזו אינה הולמת אותו. הדוכסית אינה מתפעלת. ואין פלא: כשאנחנו מנסים להיות מי שאיננוּ באמת – אנחנו נכשלים. שאלו את המשורר שרוצה להיות קשה-לב אבל הוא רגיש או את השחורדינית שרוצה להיות בלונדינית אבל היא שחרחורת. מוּדעוּת עצמית, מה שנקרא.

וכאן מגיעה התפנית: ערב אחד הטבח חולה, ואין מי שיכין לאורחים הקבועים סעודת גורמה. האורחים, כנראה צופים קבועים ב'מאסטר שף' ובשאר 999 תוכניות הבישול בטלוויזיה, פוצחים במלאכת הבישול, והכול, כמובן חייב להיות מיוחדג'. פטריות כמהין, ביצי שְׂלָו וכדומה. רק הרוזן רגיל, שמודע ליכולותיו הקולינריות המוגבלות, מכין את הארוחה היחידה שהוא באמת יודע להכין: טוסט עם גבנ"צ וכוס חלב.

הדוכסית גחמה מזלזלת ב"רגילוּת" הזאת שלו, אבל לפתע ארוחתו נראית מזמינה. הרוזן רגיל, כרגיל, מוכן לתת לה הכול, גם ביס. הדוכסית נהנית, וכרגיל בַּספר הזה – בהגזמה. "זה היה טעים! זה היה מענג! זה היה אלוהי!". גחמה מאושרת לאללה וקופצת כאוהדת כדורגל ביציע. לילדים זה בטח ייראה מוזר שרק עכשיו הגברת מגלה שטוסט זה אוכל וביצי שׂלו זה דאווין, אבל מי אמר שהספר מיועד לילדים. אה, הוא כן מיועד?

גחמה ורגיל משוחחים. מתברר שגם בחיים שלה יש דברים רגילים. וכזכור, גם לו הייתה איזו גחמה – להיות כמותה. אחרי ההיכרות הזאת, הדרך סלולה ל-"and they lived happily ever after".       

הספר אומר הידד לפשטות. המסר המרכזי הוא, כאמור, שעלינו להיות מי שאנחנו באמת, ללא גחמות מיותרות.

אולי אפשר היה להמליץ עליו לנערות שעושות דיאטות כאסח כדי להיות רזות ולפעמים פוגעות בבריאותן, אלא שיש כאן לפחות שני מסרים מרעילים: הראשון הוא המותניים הצרות של הדוכסית, שעוביין קרוב מאוד לעובי זרוֹעהּ. הביטו באיור.
השני הוא העובדה ששוב האישה היא 'גחמה' והאיש הוא 'רגיל'. היא הנזקקת לישועה והוא זה שמושיע. נכון שמדי פעם גם הוא מאבד את עצמו, בגחמתו להרשים אותה, אבל רגיל חוזר להיות מי שהוא בלי עזרתה של גחמה. הנה שוב דגם האישה שרק גבר יכול "להציל אותה מעצמה". למה לא ההפך או באופן הדדי?

חוץ מבעיית המותניים, האיורים בספר יפהפיים. המאייר, בעלה של הסופרת ואמן ידוע, עשה עבודה נהדרת. אם הייתה איזו גחמה בכתיבת התוכן, אז טוב שהאיור נעשה כ...רגיל.

'הדוכסית גחמה – מעשייה מופלאה בהחלט', כתבה: רנדל דה סב, איורים: פיטר דה סב, מאנגלית: מאירה פירון, הוצאת ידיעות ספרים וטל-מאי  

*הופיע בטור שלי: ספרות ילדים / חגית ריטרמן. מדור 'עושים רוח' שבתוך מוסף 'דיוקן', עיתון 'מקור ראשון' (גיליון 749), 16 בדצמבר 2011.