לאן בורחות המדרכות?

שירי ילדוּת לילדוֹת

'לאן בורחות המדרכות?' הוא קובץ שירי ילדים הקורץ לשנות השבעים ופונה בעיקר לילדוֹת. ישנן בנות

רבים משירי הילדים הישראליים שהכרנו בילדותנו נכתבו בלשון זכר. 'דני גיבור' ("פרח נתתי לנורית") מאת מרים ילן-שטקליס, 'הילד הכי קטן בכיתה' מאת יהונתן גפן, 'עודני ילד' מאת עדנה פלג ושירים אחרים – בדרך כלל, הדובר היה בן, ואנחנו, הבנות, נאלצנו להשלים עם זה.

בעברית יש העדפה ללשון הזכר: אם יש אישה אחת בקבוצת גברים, אומרים "אתם", אבל גם אם יש גבר אחד בקבוצת נשים אומרים "אתם" ולא "אתן". אני מניחה שזה בסדר, בתקווה שמרב מיכאלי (שמשתדלת לדבר בלשון נקבה גם כשהיא מדברת על גברים ואליהם, כלומר אליהן) לא תדע שכתבתי דבר כזה. אבל בספרות יש חופש רב יותר מאשר בשפה המדוברת, אז אין הצדקה להיעדר שוויון.

והנה יצא ספר שירי הילדים 'לאן בורחות המדרכות' ששיריו נכתבו לפני כשלושים שנים אך רואים אור רק עכשיו, בעידוד משפחתה של המשוררת רינה ברקאי, וכמעט כולו שירים על ילדוֹת ואל ילדוֹת. אם ציפיתי, באופן אוטומטי, ששיר הפותח במילים "קנו לי מטרייה, קנו גם מגפיים" ימשיך לספר על ילד בחורף ישראלי, באה ההפתעה הבאה: "אני רוצָה לרוץ אל שלוליות המים!" – לא ילד, כי אם ילדה.

ואם בעבר סוּפַּר לבנות שהן יכולות להיות מורות, אחיות, זמרות או עקרות בית, הנה אפשרויות מגוונות יותר בשיר 'כשאגדל': "להיות רופאה", "להיות אדריכלית" וגם "לטוס בחללית" (אם כי השיר מסתיים בשאיפה לא ממש חיובית: להיות מלכה "וכולם יעשו תמיד כל מה שאומר").

השירים מאפשרים היזכרות בַּתום של שנות השבעים, בילדות שלא כללה אייפד ואייפון. הנה תמונת אחר-צהריים של עיסוקי ילדים שגרו בבניין מגורים עירוני: "ראינו את כל תוכניות הילדים, / שמענו תקליט משני הצדדים, / ירדנו למטה, עלינו למעלה – / אמא, מה לעשות הלאה?".
כל שירי הספר מחורזים. כמה מהשורות מתחרזות יפה ונעימות לאוזן, אחרות מתחרזות בקושי – אבל עצם הכתיבה המחורזת ראויה לשבח. היא משמחת, יפה, ובשירת ילדים – כמעט הכרחית.

שיר נחמד מאוד שבסופו הפתעה המשחררת פרץ צחוק הוא 'עכברה וחתול': השיר מספר על ידידות הנרקמת בין השניים, ורק בסופו מסתבר שלהד"ם. השיר היפה מכולם הוא 'עץ נועה': הילדה נועה רוצה שגם לה, כמו לתמר, אורן ואלון, יהיה עץ הנושא את שמה, אז היא יוצאת לחפש אחד. היא מוצאת עץ בעל פריחה תכולה, ומחליטה: זה שלי, זה עץ נועה. רעיון נהדר, חריזה מקסימה, ונא עדכנו את ספרי הבוטניקה שברשותכם.

חלק מהשירים מעלים על הדעת קלאסיקות שירים ישראליים לילדים. הללו אינם "מתכתבים" או "מהדהדים", אלא דומים מדי בתכניהם. למשל 'גולי הגמד' שהוא כנראה בן-דוד של 'ידידי טִנְטָן' מאת מרים ילן-שטקליס. חבל, כי עם כישרון כמו של ברקאי, נדמה שלא היה הכרח להכליל אותם בקובץ הנעים הזה.

בשירים של רינה ברקאי יש הומור, תום וחוכמה, והם משקפים תמונות צבעוניות מחיי ילדים: גילוי קן ציפור, בניית ארמון בחול, מחשבות בשעת ההירדמות בערב, צעידה במגפיים בין השלוליות, מה עושים כשמשעמם ועוד. האיורים של שלומי נחמני יפהפיים – הם עשירים ועם זאת אינם עמוסים מדי אלא מאוּוררים. הכריכה נעימה למגע בזכות הנייר דמוי הבד, ומצטרפת אל כל השאר ביצירת האווירה הנוסטלגית.  

'לאן בורחות המדרכות?', כתבה: רינה ברקאי, איורים: שלומי נחמני, הוצאת פרדס, עמודים לא ממוספרים

*הופיע בטור שלי: ספרות ילדים / חגית ריטרמן. מדור 'עושים רוח' שבתוך מוסף 'דיוקן', עיתון 'מקור ראשון' (גיליון 740), 14 באוקטובר 2011.