הזחל הרעב

 אני הוא מבצרי

החיפוש אחר זהות ומציאתה ב'הזחל הרעב'. והאם בכל זאת משתלם לטעות בדרך אל "עצמי"?

'הזחל הרעב' של אריק קרל בקע מהביצה, והוא "רעב מאוד". הרעב הוא הרצון להכיר את העולם, ללמוד אותו. "מיד התחיל לחפש אוכל", ממשיך לספר לנו קרל, כי מרגע שילד נולד הוא זקוק לתזונה – לא רק פיזית, גם רגשית ושכלית. ביום הראשון הוא "זלל וזחל דרך תפוח", ביום השני – דרך שני אגסים, בשלישי – דרך שלושה שזיפים וכך כל השבוע.

הזחל "זולל וזוחל", כלשון המספר, בכל יום בשבוע דרך כמות פירות זהה למספרו הסידורי של היום – כי הרי ככל שאנחנו גדלים, יש לנו צורך ב"עוד" מכל ידע שקיים בעולם.

הזחל מיודענו זולל דווקא פירות, ולא ירקות למשל (או עראק זחלאווי, אם כבר זחל), לא מתוך העדפה קולינרית או קשרים משפחתיים עם אלברט פירות הזכור לטובה. הפרי הוא סמל ל"פירות העולם", לתוצרת. אנחנו מכנים את העוּבר "פרי בטן", אנחנו מדברים על עשייה שבסופה אפשר "לקצור את הפירות" (אם כי מימיי לא ראיתי קציר פירות – את הפרי קוטפים או אוספים, גודדים או בוצרים, אבל שיהיה) ויש "פרי עטו".

אחרי חמישה ימים של טעימה מפירות העולם, זחלאווי שלנו מחליט שהגיע הזמן לקצת ג'אנק פוד. לכן, ובניגוד לכל המלצה דיאטטית, הוא זולל וזוחל דרך עוגה, גלידה, גבנ"צ, נקניק, סוכרייה ועוד כמה מאכלים מהז'אנר (שמישהו יגלה לו כבר שפחמימות וסוכרים זה לא טוב). "באותו לילה היה לו כאב בטן!", מכריז המספר לאחר שהלעיט אותו במו-עטו בשלל מזונות, וכולם ביום אחד – ביום השישי.

הכאב נראה פיזי, אבל לא רק: כשאנחנו ניזונים ממה שאינו בריא לנו, זה כואב. התנסויות שאינן חיוביות, שאינן נכונות לנו, גורמות "כאב בטן", צער. אבל הכאב יכול להיות חיובי, כי למחרת, ביום השבת, הזחל למד מה כן טוב בשבילו – הוא "זלל דרך עלה אחד ירוק ויפה, והרגיש הרבה יותר טוב".

הזחל, שבתחילת הספר נאמר כי בקע על עלה בשבת, שב אל כור מחצבתו – העלה – בשבת. במילים אחרות, הוא השלים מעגל של חיפושים אחר תזונה שתתאים לו, כמו אדם המבקש להתנסות במגוון חוויות, ולבסוף הוא הגיע אל הפשוט והטוב – העלה הבריא שלו. הכול היה מוכן בשבילו מלכתחילה – אבל כדי לגלות את זה, הזחל היה צריך להכיר את האפשרויות האחרות ולבחון מה הן גורמות לו.

כמו כל ספרות ילדים טובה, גם כאן יש הבנה כפולה: זו שיבין המבוגר וזו שיבין הילד. כל אחד במישור שלו. הסיפור אינו רומז לילד שלא יתנסה בחוויות, אלא שירגיש נוח וטוב בבית, כי התזונה (הפיזית והרגשית) כבר קיימת בשבילו בבית – זה הבסיס האיתן. "ביתי הוא מבצרי".

ומה אחר כך? בסוף הסיפור הופך מר זחלאווי לזחל ירוק ומוצק, בונה פקעת סביב עצמו, ואז פורץ החוצה כפרפר צבעוני ו"נהדר", כלשון המספר. הפקעת היא לא בית כפשוטו: היא בנויה סביב גופו - כלומר אינה מקום מגורים אלא "סביבה" עוטפת משלו – מערכת של אמונות, השקפות, אופי וכישורים שבהם (בתוכם ובאמצעותם) הזחל-הילד גדֵל. הכנפיים הצבעוניות מרהיבות, ואפשר להבין שהן צמחו בצבעוניות כזאת בזכות הסביבה הבריאה שלו, כלומר הנכונה לו, וגם בזכות התנסויות לא נעימות (זוכרים את כאבי הבטן מהג'אנק פוד?) מהן למד. עכשיו הוא יכול לעוף במו-כנפיו והדרו. 

'הזחל הרעב', כתב וגם צייר: אריק קרל, מאנגלית: עדנה קרמר, הוצאת ספרית פועלים, הקיבוץ הארצי השומר הצעיר, 1988 (ראה אור לראשונה: 1969).


*הופיע בטור שלי: ספרות ילדים / חגית ריטרמן. מדור 'עושים רוח' שבתוך מוסף 'דיוקן', עיתון 'מקור ראשון' (גיליון 739), 7 באוקטובר 2011.